השסע האמיתי: מדינה או קהילה

השאלה מה יחס הישראלים למדינתם הרבה יותר חשובה מאשר יחס הישראלים לדתם. בהיסטוריה הקצרה של ישראל מסמלת תחיית השפה העברית את מרידת היישוב העברי במסורת ובמשטר הקהילה. מגילת העצמאות קבעה שכל בני המדינה יהיו שווים לחלוטין בלי הבדל דת, גזע ומין. יש תשע התחייבויות במגילת העצמאות, ורק הראשונה מכוונת ליהודים מחו"ל "להיות פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". שאר ההתחייבויות מגדירות את מהותה הדמוקרטית של המדינה והמגילה מכריזה: אנחנו "עם ככל העמים".

אבל היו שלא הזדהו עם המרידה והאמינו שהקמת המדינה היא גאולה משיחית. אלה מבקשים להמשיך את חיי הקהילה היהודית הנושנה, הטרום-דמוקרטית, שחבריה אינם שווים זה לזה. גברים ונשים, כהנים ועמך, וממזרים נחותי דרגה. רבני הקהילה אינם נבחרים, וכל רב עשוי להתקבל כמנהיג הקהילה.

בתוך החברה הישראלית, השומרת על כמה קווי אופי צדדיים בדמוקרטיה, עשוי רב כזה לאלץ את המדינה לתת זכויות יתר לדתיים, ומי שאינו יהודי אינו נחשב. מפלגות אנטי דמוקרטיות פועלות בגלוי והן דואגות רק לקהילה היהודית. לדעתן ישראל נועדה להביא גאולה אלוהית ליהודים שכלל אינם נוהרים "להיגאל". דעה זו כבר חדרה לממשלה, לכנסת, לבתי המשפט, לצבא ולכלי התקשורת .

המחלוקת אינה בין דתיים וחילוניים, אלא בין נאמני המדינה ונאמני הקהילה. דתיים שהדת היא עניינם הפרטי הם נאמני המדינה, וזוהי עמדתן של קהילות היהודים בכל העולם. הן אינן דורשות שינויים באורח חייו של הציבור הכללי. אבל המאמינים שישראל היא גאולה משיחית לא רוצים שישראל תהיה עם ככל העמים. הם שואפים לכוון את המדינה לפי האינטרסים של הקהילה היהודית, "עם לבדד ישכון" השומר "לא להתערב בגויים".

החילוניים אינם משלימים עם הזכויות המיוחדות שמפלגות "עם לבדד ישכון" הצליחו לסחוט, כגון פטור סיטוני מחובות אזרחיות. ישראל בשביל החילונים מדינה נורמלית שהשוויון בין אזרחיה ראוי שיתקיים. רעיון עם ככל העמים בלט ברוגז הרב שהביעו החילונים נגד הדרת נשים. זה כוון נגד מפלגות השלטון המגבירות את הדת ואת תלות הישראלים בקהילות היהודים בארצות מגוריהם. אמנם גם בין רבים מהחילוניים ניכר רצון לקשר עם היהדות, המתבטא בעיקר בשמירת מסורות ומנהגים עממיים, אבל הוא אינו פוגע ברעיון עם ככל העמים. רצון זה מקל לכאורה על ההידברות האפשרית בין המאמינים ברעיון "עם ככל העמים" ובין אנשי "עם לבדד ישכון".