|
חזון אבותינו על ביטול העדה
מראשיתה לוותה הציונות בביקורת חריפה על האמונות היהודיות ועל אורח החיים היהודי: מנהיגיה כיוונו את חיציהם
אל מה שהכירו בעיירה היהודית במזרח אירופה, כלומר אל מה שנתפס כיום כפזורה האשכנזית המובהקת. הסיסמה
הנודעת שלהם הייתה: "עם ככל העמים", ופירושה היה ביטולה של העדה הדתית היהודית המסתגרת, על אורח חייה
ועל אמונותיה, והקמת לאום חדש תחתיה. במסגרתו של לאום חדש זה לא יקבע מוצאו העדתי של אזרח ולא ישפיע
במאום על מעמדו ועתידו. הדיבורים על "אדם חדש" ועל "מטמורפוזה של העם היהודי" פירושם הרס הקהילה היהודית
הישנה וגלגולה לצורה אחרת, שאי אפשר לראותה כהמשך לקודמתה. הפרפר הוא אמנם המשכו של הזחל, אך אורח חייו
ושאיפותיו שונים לחלוטין מאלה של מולידו הביולוגי.
בארצנו פעלה התנועה נגד אורח החיים היהודי ותפיסת העולם היהודית מאז ראשית היישוב החדש. תחילתה
בתלונות נגד האופי המסתגר והמופרד של הקהילות, האשכנזית והספרדית, והמשכה בהכרזה מפי מנהיג נחשב
ביישוב, ד"ר טהון, כי מיום שהחל אליעזר בן-יהודה בעבודתו להחייאת הלשון העברית "מת היהודי ונולד העברי".
עמדה זו התחזקה בימי המנדט: נערים צעירים מאסו במקצועות היהודיים האופייניים, התכוונו לעסוק בבגרותם
בעבודת כפיים ולצאת ל"הגשמה" בעבודת השדה בקיבוץ.
דמות החברה היהודית כפי שתיארו אותה סופרים "אשכנזים" כמו מנדלי למשל - חברה שבניה עוסקים בפלפולי
קודש או בתיווך ומסחר זעיר - הייתה בשביל הציונים, בעיקר הנוער בארץ, לסמל הדחייה והמיאוס. מנהל הגימנסיה
הרצליה בשנות העשרים, בן-ציון מוסנזון, הסביר במה חשובים לימודי התנ"ך בעיניו: מתוך תיאור החיים הטבעיים
של התקופה העתיקה יוכלו המורים להביא את התלמידים לשנאת הגולה ולהוקעת אורח החיים היהודי. הסופד והמחנך
אליעזר שמאלי סיפר כיצד בא לידי כתיבת ספרו "אנשי בראשית" כשנוכח לדעת שקיימת סתירה פנימית בהתנהגותו:
מצד אחד הוא מטיף לחיי עבודה יוצרת ומצד אחר הוא מגדל את תלמידיו על סיפורי העיירה היהודית במזרח אירופה,
שתכונותיה רחוקות מאוד מן הנכסף. על א"ד גורדון סיפרו כי הכריז שביום בואו לארץ "נולד מחדש" ומנה את שנות חייו
רק מאותו רגע.
נכון: הביקורת על היהורים ראתה לנגד עיניה בעיקר את היהודי האשכנזי. הוא נתפס כקנאי פנאטי, שאינו סובל כל
מי שאינו כדמותו כצלמו. ברחוב תל אביבי יכולת לראות בשבת אשכנזי בתלבושתו המיוחדת, כשהוא מחרף ומגדף,
יורק והודף בזעם עובר אורח צעיר ההולך לתומו וסיגריה בפיו. יהודים ספרדים לא כיהו בזולתם ולא תבעו מהם לנהוג
כמותם. הדים לנוקשות האשכנזית הנושנה היה אפשר להכיר גם אצל הצאצאים. האם היהודייה-הישראלית הטיפוסית
("האם הפולנייה") הוסיפה לגדל את ילדיה ברוח דומה של קנאות: על הבת למצוא חתן במהרה, ועל הבן - להיות רופא
או עורך דין.
בשנות העשרים עד הארבעים, תפיסת העולם ותפיסת החינוך האנטי-יהודי שתיארתי ברמיזה נקראו תפיסה וחינוך
"אנטי·גלותיים". הוגי הדעות והמחנכים של אותם ימים לא הרהיבו עדיין עוז בנפשם לומר בפה מלא כי אורח החיים
של היהודים אינו תולדה של "גלות". כי האמת היא שהיהדות והיהודים, כפי שאנו מכירים אותם כיום, אינם עם
שהוגלה מארצו. היהדות נולדה והתקיימה כל ימיה כעדה אתנית-דתית: חבריה היו מפוזרים מתחילה בכל קצות עולם,
ורק במיתוס שלה היא מתוארת כעם אשר ישב בטריטוריה אחת ריבונית משלו. המיתוס הזה ייחס את ההיסטוריה
העברית הקדומה ל"אבותיהם של היהודים", כאילו באמת עסק דוד המלך בשאלות של טומאה וטהרה, וכאילו ירובעל
רב עם האל הכנעני "בעל". לאמיתו של הדבר ה"גלות" של היהודים היא מצב קבע, הראוי להתכנות פזורה: כאלה
הם היהודים, והם לא יוכלו להתקיים כיהודים אלא בתנאים אלה של פזורה. אם זה ישתנה - שוב לא יהיו אלה יהודים
(ראו את הגותו של היהודי ג'ורג' סטיינר).
עיסוקיהם של היהודים היו במוקד הביקורת של צעירי היישוב. הם נצטיירו או כמנותקים מן העולם, המעסיקים
עצמם בבעיות חסרות תכלית וקשר אל החיים, או - אם כבר יצאו ממעגל החיים הדתיים - כרודפים אחרי רווחים
קלים במסחר ולהטוטי בורסה. בגאווה מיוחדת היו הנאמנים לתפיסת עצמם כמשתייכים לעדה היהודית - המפוזרת
בכל קצווי ארץ - מדברים על הישגי צאצאיהם של היהודים במדע ובאמנות, גם אם המצטיינים האלה התכחשו ברובם
לתרבות אבותיהם ובחרו בתרבות האנושית שבסביבתם. והרי עד היום קהילות היהודים בפזורתם מצביעות
בגאווה על חשיבות המקצועות שיהודים עוסקים בהם. למשל, הם גאים שחלקם היחסי של היהודים באוניברסיטאות
ארצות הברית עולה פי שמונה או פי עשרה על חלקם באוכלוסייה הכללית (לעומת זאת בעבודת כפיים, כמובן, חלקם
היחסי קטן מחלקם באוכלוסייה). סיפר לי פעם קצין צה"ל בכיר שבעת ביקור-רכש בארצות הברית אמר לו מפקד
מיתחם אפסנאות ענק שביקר בו כי מאות קצינים יהודים ביחידותיו מבקשים להיפגש עם הישראלי. האלוף נענה
בשמחה; כל כך הרבה קצינים יהודים משרתים בצבא! אך בעת הפגישה התברר שכולם - או רופאי שיניים או רואי
חשבון. צאצאי האשכנזים שוב לא היו דתיים פנאטיים, אבל הוסיפו להאמין בהשתייכותם לעדה האתנית היהודית
הפזורה בכל קצות העולם, ואף קיוו להיוושע ממנה בתחינותיהם אל שועי עולם. לכאורה הם רק "כיבדו את המסורת
היהודית", למעשה הכירו בעליונותם של הדתיים בתוך העדה.
אמרתי שראשית הציונות היתה מרידה בתפיסת העולם היהודית, ומאמץ להינתקות נפשית מן העדה היהודית האתנית-
דתית. אלה היו הרגשות ששררו ביישוב העברי מובן מאליו, איך השתנתה העמדה הזאת? מניין צמחו הגעגועים אל
"העיירה היהודית", אל ישראל סבא? ה"חזרה בתשובה" אל חיק העדה היהודית (לאו דווקא אל אורח החיים החרדי)
וההתרפקות על המולדת הישנה – גם כשהמתרפקים יודעים עליה רק מסיפורי סבתא - החלו לבצבץ לאחר בוא הידיעות
על מה שקרוי בימינו "השואה", ונודע אז בשם הדוחה "השמדת יהודי אירופה". אז נפתח מסע נמרץ ומוטעה של
"הכאה על חטא" מצד הממסד ציוני על כל גווניו . כאילו ראשי הממסד לא התאמצו דיים בעת מלחמת העולם השנייה,
וכאילו אם אנו, שרובנו צאצאים ביולוגיים של היהודים, שרויים בהכרה שאין אנו עוד יהודים אלא לאום חדש - יש בכך
כביכול חילול זכרם ושמם של יהודי אירופה המושמדים. נשמעה אז סיסמה חדשה - "אם אשכחך גולה", ומטיפים
החלו לדבר על "המאור שבגולה".
ה"ציונים" הללו, בעמדתם החדשה, שכחו כי הציונות של אבותיהם התכוונה באמת לעשות למען הולדת לאום חדש.
קצף היה עולה בזוויות פיהם של "ציונים" אלה כשנוכחו לדעת כי האיש העברי הצעיר העומד מולם אומר בפה
מלא שאין הוא חש כלל שום רגשות כבוד כלפי ההיסטוריה של היהודים ולא אחווה כלפי פזורתם, אלא הוא בן לאומה
חדשה, שקמה בארץ כדרך שקמו לאומים חדשים בכל ארצות ההגירה, וריחות המטבח היהודי במזרח אידופה אינם
מעוררים את תיאבונו.
אידיאולוגיה של מהפכה שאינה ביקורת מנומסת בלבד מעוררת את דור המבוגרים לפעולות-נגד. הם יעשו הכול
כדי למנוע את הריסת המרקם החברתי המסתגר על ערכיו, וכנגד רוחות המרי הם יעמיקו הן את העונשים לממרים
והן את "החינוך לערכים" - שהם ערכים אנטי-דמוקרטיים, גזעניים ומסתגרים של בני העדה. ופייני להם לדבר
על "ספרים נושנים שנסגרו", שחובה לפותחם שוב, על מנהגי אבות שהוזנחו, שיש לחזור אליהם.
ואחתום בסיפור מעשה קטן: בשנות החמישים הראשונות הייתי מורה בקריית ענבים ובירושלים, במה שמכונה היום
1"חטיבת הביניים", בשיעור הראשון הייתי פותח את יומן הכיתה כדי לרשום את פרטיהם האישיים של התלמידים.
ביומן היה טור מיוחד, שבו היה המורה צריך לציין ליד שמו של כל ילד בן איזו "עדה" הוא. הראיתי זאת לילדים
והסברתי להם מדוע אנחנו לא נמלא את הטור הזה, לחיזוק דברי מחקתי, לנגד עיניהם, את הטור לכל אורכו. אני
שמח לציין כי ביומני הכיתה של ימינו טור זה איננו.
הסכנה שבהתרפקויות פומביות וחיטוטים במוצא העדתי של אזרחים ישראליים היא העלאת חשיבותו של המוצא
האתני וממילא הקטנת ערכו של העתיד המשותף לכל יושבי הארץ. בלשונו של אליעזר בו-יהודה, זו סכנה של
החייאת רגשות פירוד בין עדות, ותוצאתה - "עדות שנבדלות אשה מרעותה לא במנהגים חיצוניים בלבד כי אם
גם בדרכי החיים וברגשי הלבב".
[מאמר זה התפרסם במוסף הארץ 1.11.95]
|
