מאמרים של עוזי אורנן, חיפוש תעתיק

לאחרונה חוזרת ועולה בעיית תעתיק שמות עבריים לכתב לטיני. הצורך בתעתיק ברור מאליו, וברור גם שראוי שתשלוט שיטה אחידה של תעתיק. התעניינות מחודשת זו קמה הן מכיוון ש"המרכז למיפוי ישראל" ביקש מן האקדמיה לבחון מחדש את החלטותיה משנות החמישים, והן משום שלאחרונה קיבל ארגון התקינה הבינלאומי (ISO) תקן חדש לתעתיק העברית. תקן ISOנולד עקב פעולת מכון התקנים הישראלי, שהקים ועדת בלשנים לצורך זה, בעצה עם האקדמיה ללשון העברית. הוועדה לדקדוק של האקדמיה חזרה לדון בשאלות אלה כדי להביאן אחר כך להכרעת מליאת האקדמיה. יש מקום אפוא להביא לידיעת ציבור אוהבי העברית את המתרחש בתחום זה, והנני מבקש לפרט כאן את ההצעה שהתקבלה ב- ISO.

הקושי העיקרי בהתאמת אלפבית שאינו האלפבית המקורי של השפה הוא שהאותיות החדשות לא תמיד מספיקות או לא תמיד מתאימות לאוצר ההגיים והפונמות של השפה המתועתקת. כבר נתקלו בבעיה זו שפות אירופיות רבות, בבואן לסגל לעצמן את הכתב הלטיני. הנה האות ה"לטינית" J לא נודעה כלל בלטינית עצמה, אבל משנזקקה הצרפתית להעלות על הכתב הגה מסוים שלא היה בלטינית, האריכו את ה-i ותקבלה אות שלא הייתה לפני כן. הוא הדין באותיות U ו- W שאף הן נוספו בשפות אחדות, ובכללן האנגלית. אותיות אלה נוצרו על בסיס אותיות לטיניות קיימות שהוכנסו בהן שינויי צורה.

ויש שנהגו אחרת: הוסיפו סימנים דיאקריטיים לאות לטינית קיימת. כך רמזו על קרבת ההגה הנדרש להגה שמקובל לסמנו באות לטינית ידועה, ועם זאת שמרו על הייחוד של ההגה הנדרש. הצרפתית כוללת מספר רב של תנועות, שלא היו בלטינית. עמדו והוסיפו אקצנטים למיניהם לאותיות קיימות. דוגמה אחרת ההגה ש. בשפות רבות מורגש קושי לסמן הגה זה. בצ'כית צירפו סימן דיאקריטי לאות הלטינית S, ונתקבל ¡ . בשפות אחרות הנהיגו צירוף של שתי אותיות כדי לסמן בו את ההגה הנדרש. למשל באנגלית ש מסומן sh, בצרפתית מסומן הגה זה ב- ch, בגרמנית – sch , ובאיטלקית ב- sci או sce.

בשפות השמיות, שרוב מילותיהן בנויות על פי שורשים ומשקלים, הבעת הגה אחד בשתי אותיות איננה רצויה. השוו למשל את שתי המילים הבאות, שהן במשקל _a_a_ (פָּעַל). בכל "מקום ריק" המסומן בקו-נומך "_" בא אחד מעיצורי השורש. כך נקבל למשל את הפועל gamar, כשאת המקומות הריקים תופסים עיצורי השורש ג' מ' ר'. איך נשתמש בצירוף sh לסימון ה-ש שָמַר ?

נפסיד את תמונת השורש. לעומת זאת אם נשתמש בסימן הדיאקריטי המקובל ¡ לא ייפגע המשקל. כלומר, לא shamar אלא ¡amar.

הוא הדין במילה מַשְדֵּר (כמו (masmerבמשקל ma__e_. תמונת המשקל תתעוות אם נכתוב mashder, אבל תישמר יפה אם נכתוב ma¡der .

השימוש בשתי אותיות במקום באחת מסלק את היכולת הפשוטה להשוואת מילים באותו משקל, וכך מונע מן הקורא מידע ותפיסה לשונית רבת ערך. העיקרון הראשון של התעתיק תקף לכל שפה. כדי לאפשר תעתיק נאות של השפה בכתב אחר אין להימנע מהוספת אותיות ככל הנדרש לשפה, כשב"אותיות" אנו מבינים גם הוספת סימנים דיאקריטיים.

העיקרון השני גם הוא כללי, אבל תקף במיוחד לשפה העברית. כאן אנו מעוניינים לאפשר תעתיק אחיד לגבי כל תקופותיה של העברית. הפסד בולט יהיה אם התעתיק המוצע יהיה טוב לשימוש לאחת התקופות בלבד. הרי חשוב לנו לשמור על לשוננו במסגרת העברית המסורה מדורי דורות, ולא נרצה לתת יד לתעתיק שאולי ישקף תקופה מסוימת אחת, כגון העברית הישראלית, אבל שאי אפשר יהיה להשתמש בו כלפי עברית מתקופה אחרת, כגון לשון תקופת ההשכלה, או לשון חכמים , או לשון המקרא. העמדת תעתיק "נוח" לעברית ישראלית בלבד פירושה ניתוק שפתנו מן הספרות העברית לדורותיה. האם ניתן למצוא שיטת תעתיק שתאפשר שיקוף כל התקופות, כל הנוסחים, כל הדיאלקטים וכל מבטאי העדות? אין זו משימה בלתי אפשרית, כפי שהיא נראית ברגע הראשון.

כדי לשמור על עיקרון זה – אחידות העברית לכל תקופותיה, עלינו להביא בחשבון שבכל כתב של כל שפה מפרידים בין חוקי כתיבה לחוקי קריאה. לא תוכלו לקרוא איטלקית אם לא למדתם את חוקי הקריאה של האיטלקית, ולא ניתן לקרוא שוודית לפי חוקי הקריאה של האיטלקית. חוקי הקריאה והכתיבה מופרדים יפה יפה גם בכתב העברי הרגיל. הנה למשל, בכתב אנו מבדילים בין האות ת' ובין האות ט' ואוי לו למי שיערבב ביניהן. אבל חוקי הקריאה שמלמדים אותם למעשה בכל בתי הספר כוללים גם את החוק הבא: "בטא ט' כמו ת'", כמו גם "בטא ק' כמו כּ' ". וכידוע יש נוטים לכאן או לכאן באשר לחוק קריאה כגון "בטא ע' כמו א' ". כלומר, אצלנו להפריד בין חוקי הכתיבה, השומרים על המילים העבריות כפי שהן מסורות בידינו, ובין חוקי הקריאה של מילים אלה. אכן אין לך לשון שאינה מעמידה חוקי קריאה, המוגדרים באופן שונה – הרבה או מעט – מחוקי הכתיבה. הנה למשל בשפות אירופיות שונות משתמשים בכתב של מילים מסוימות באות C, אבל אות זו מבוטאת באיטלקית לפעמים כּ ולפעמים צ'. חוק קריאה פשוט קובע כאן: אם אחרי ה-C באה התנועה i או e מבטאים צ', ואם לא – מבטאים כּ. בדומה לכך בעברית האות במבוטאת לפעמים b ולפעמים v. חוק הקריאה שלה פשוט גם הוא: אם לפניה תנועה והיא איננה במכפל – מבטאים v, וכן מבטאיםv אם לפניה עיצור שהוא ראשון בהברה. השוו:

דָבָר dabar - ל-דַבָּר - dabbarאו דְבַר - dbar. ניכר בבירור כי כאשר מפרידים בין חוקי כתיבה לחוקי קריאה אנו יכולים להשתמש – כמו בכתב העברי – באותה אות אחת גם אם יש לה שתי קריאות לפי מקומה במילה .

חוקי הקריאה מתנסחים לפי רצון הקורא, משתנים מעדה לעדה, מתקופה לתקופה, אבל אין הם משפיעים ואינם קובעים את חוקי הכתיבה. אלה קיימים ועומדים, ודין שיוסיפו להיות קיימים ועומדים עד קץ הדורות. כשאנו נזקקים לתעתיק של מילים עבריות בכתב לטיני – עלינו לשמור גם בצורה המתועתקת על הבחנה ברורה בין חוקי כתיבה לחוקי קריאה, כמקובל בכל אומה ולשון.

בתורת התעתיק מבחינים בין שתי דרכים: טרנסקריפציה היא רישום לפי הקולות הנשמעים לאוזנו של המאזין. במילים אחרות, זוהי שיטה המנסחת את כללי הכתיבה לפי כללי הקריאה. למשל, טרנסקריפציה של ט' עברית: מאחר שחוק הקריאה של ט' הוא " קרא ט' כמו ת'" - באה גישת הטרנסקריפציה ואומרת: כתוב ט' כמו שאתה כותב ת'.

הטרנסקריפציה מבטלת אפוא את האפשרות לתת תעתיק שיבטא בנאמנות את כל התקופות, כל המבטאים, כל הדיאלקטים, כל העדות. יתר על כן, הטרנסקריפציה לעולם מעלה דיאלקט אחד מעל כל שאר הדיאלקטים שבשפה, ומעודדת העלאת מבטא אחד כ"עליון" שיש לו ערך יותר מאשר מבטא צדדי. היא אף אינה מאפשרת להעמיד את המבטא הצדדי כראוי להכרה.

יתר על כן, גישת הטרנסקריפציה אינה רק תלויית-דיאלקט, אלא היא גם תלויית-קורא. שהרי אם תכוון את דבריך לדוברי אנגלית יהא עליך לתעתק ש ב- sh, אבל לדוברי צרפתית יהיה עליך לתעתק ch. והנה אם תבקש לתעתק ח לדוברי אנגלית ודאי תוכל לכתוב ch, אבל דוברי צרפתית יבטאו זאת כ- ש ! לעומת זאת לדוברי ספרדית יהא עליך לתעתק j, ודוברי צרפתית יבינו זאת כסימן להגה ז'.

על כן הטרנסקריפציה תשתנה לא רק לפי הדיאלקט שנבחר, אלא גם לפי המשתמשים הנזקקים לקרוא עברית בכתב לטיני, לרוב אלה הם תיירים. אכן במילוני תיירים נהוגה טרנסקריפציה. אולם מילון תיירים לבני ארגנטינה חייב להיות שונה ממילון תיירים לדוברי צרפתית, או ממילון תיירים לדוברי אנגלית. כל מילון תיירים מכוון לדוברי שפה זרה מסוימת אחת, והוא משקף עברית מסוימת אחת (כגון, מבטא "ישראלי כללי" המשווה ע' לא' וח' לכ').

כשאנו באים להציב עקרונות לתעתיק כללי של העברית עלינו לדחות כליל גישה זו. נוסף על כל חסרונותיה האמורים, שיטה זו אינה מאפשרת לשחזר את הטקסט העברי המקורי, ותכונה זו היא אכן הסימן הטוב ביותר לערכה של שיטת תעתיק.

השיטה השניה היא שיטת הטרנסליטרציה. לפיה יש לתעתק כל אות בכתב המקורי באות אחת מתאימה בכתב הלטיני. כבר ראינו לעיל כי אם חסרה אות מתאימה בכתב הלטיני, יוצרים אות חדשה. אולם לגבי תעתיק העברית מתעוררת השאלה מה הוא הנוסח של הכתב העברי שאנו מתעתקים אותו. אם תאמר, אנו דנים בנוסח הרגיל של הכתב הבלתי מנוקד – תהיה הטרנסליטרציה חסרת ערך לגמרי, שהרי מי שקורא טקסט באות לטינית מצפה למצוא במילים שלפניו את כל התנועות הקיימות בהן, וטרנסליטרציה של כתב בלתי מנוקד אינה מספקת את סימני התנועות, אלא במידה שאותיות לסימון התנועה מופיעה גם בכתב העברי. גם כאן לא הכל פשוט, שהרי האות ו, למשל, איך נדע אם היא ראויה להיות מתועתקת כ- O, או כ- U ואולי היא בכלל W (או V בטרנסקריפציה) ? והאות י, האם יש לתעתקה כ- I או כ- EI או כ- E או גם כ- A (למשל במילה סתיו) ?

ואם תאמר, הכתב המנוקד יהיה לנגד עינינו כאשר נתעתק בשיטת הטרנסליטרציה, גם כאן יהיו לנו בעיות. ראשית, נוסח זה של כתב מועט מאוד בשימוש, ורוב הטקסטים העבריים להוציא את התנ"ך כמובן, נכתבים בכתב ללא ניקוד. מה גם שרק מעטים בלבד יודעים לנקד כהלכה, והחלטה אשר כזאת היא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. כאשר אתה מבקש לתעתק טקסט מקראי, שהוא מנוקד מלכתחילה, מובן שהדבר אפשרי, ואכן בחיבורים מדעיים על העברית, בייחוד אלה הנכתבים בשפה אחרת, משמשת שיטת טרנסליטרציה ללא קשיים מרובים, ויש רק לדאוג שיימצאו סימני הדפוס המרובים, הדקים מן הדקים, שמחייבת הטרנסליטרציה. אולם למעשה חלק ניכר מסימני הניקוד אינו דרוש כלל כדי לעמוד על מבנה המילה, שכן הוא עצמו תולדה של מבנה המילה!.

שתי השיטות לא נוחות לשימוש, ולכל אחת מהן חסרונות משלה. אבל ניתן להעמיד שיטת תעתיק שאין בה אף אחת מן המגרעות בשתי השיטות שדננו בהן, ויתר על כן, היא אחידה לגבי כל טקסט עברי, לגבי כל תקופה, לגבי כל דיאלקט וכל מבטא עדות, יהא נידח ככל שיהיה.

בטרנסליטרציה אנו יוצאים מנקודת מבט של השפה הכתובה בכתב הלאומי שלה. אם הכתב הוא יווני או קירילי, משימה זו קלה למדי. שכן, גם היוונית וגם השפות הסלביות יש בהן ייצוג נאות של ההגיים והפונמות המצויים בלשון, ובעיית התעתיק היא בעיקרה בעיה טכנית של התאמת אותיות לטיניות נאותות לתעתק בהן את האות בכתב הלאומי. אם חסר סימן – כבר ראינו את הדרך: מוסיפים סימן! – בין שזוהי הוספת אות ממש (J, U,W), בין שזה סימן דיאקריטי (è, é, ¥, ¡, ×, Ð וכדומה).

לא כן בכתב לאומי כמו שלנו, שבתצוגתו הרגילה אינו מגלה את כל מרכיבי המילה, ובתצוגתו המנוקדת מעמיד מספר ניכר של סימנים עודפים, פונטיים, הנובעים מעצמם ממבנה המילה, ולכן הם מיותרים. אותה הבעיה גם בכתב הערבי, המשמש הן לערבית הן לפרסית (ולעוד שפות), גם אם התצוגה המנוקדת שלהן אינה מרבה בפרטים עודפים, והיא בעיקרה תצוגה פונמית.

אולם אנו יכולים לעקוף כליל את בעיית שיטת הכתב הקיימת, ולתעתק במישרין את מבנה המילה כפי שהיא קיימת בשפה.

את המבנה התיאורטי של המילה אנו יכולים לרשום באמצעות הפונמות. הפונמה היא מושג תיאורטי, וכמו כל מושג תיאורטי, גם הפונמה ניתנת למימוש לאו דווקא בדרך אחת. תוצאת המימוש של הפונמות הן ההגיים. כך, כמובן, המסגרת המסומנת כ"המילה כפי שהיא נשמעת" בסרטוט יכולה להכיל הגיים שונים זה מזה בתקופות שונות או בדיאלקטים שונים, אבל המסגרת המסומנת בסרטוט כ"המבנה התיאורטי של המילה" היא קבועה ועומדת לכל אורך תקופות הלשון. אם אנו נותנים לה סימני אותיות מתוך האלפבית הלטיני , כולל סימנים דיאקריטיים במידת הצורך, הרי אותיות אלה ישמשו אותנו יפה ככללי הכתיבה של כל תקופות העברית, כל מבטאי העדות, כל הדיאלקטים.

כעת, לנוכח "סימני האותיות בכתב המתועתק" אנו מפעילים את חוקי הקריאה בהתאם לרצוננו.

מבקש אדם לקרוא בנוסח יהודי תימן (מה צר לי ששלמה מורג חברנו ז"ל הלך לעולמו ואינו משתתף איתנו בישיבה זו!) – יעמוד וינסח את כללי הקריאה המתאימים, רצונו בכללי הקריאה של יהודי ג'רבה – יעשה כן על פי מה שלמד ומצא. וכאשר נבקש לתת לפני המעיין את המבטא המקובל היום בארצנו – גם אז ננסח את הכללים הפשוטים, שאנו מכירים היטב מתוך ידיעת ההבדל בין הכתוב והנשמע סביבנו, והדברים הרבה יותר פשוטים ממה שאפשר לחשוב. בסעיף הבא אתכבד להציג לפניכם את כללי התעתיק (כללי הכתיבה).

תעתיק העיצורים

התעתיק	האות	התעתיק	האות	התעתיק	האות
q	ק	y	י	‘	א
r	ר	k	כ, כּ,ך	b	בּ,ב
š	ש	l	ל	g	גּ,ג
Ð	שֹ	m	מ,ם	d	דּ,ד
t	ת	n	נ,ן	h	ה
¨	ג'	s	ס	w	ו
¦	ז'	’	ע	z	ז
¥	צ'	p	פּ,פ,ף	×	ח
		ç	צ,ץ	¬	ט

סימני עזר: -, _, וכן קו מאוזן לסימון הרפיון באותיות b,p,k (רשות, ראו להלן).

תנועה שישית היא צירוף של e ו- i. סימון זה נחוץ רק כדי לתעתק בו את הצירה המלא, תנועה המסומנת בכתב העברי באות י'. כך למשל תיכתב המילה העברית ביצה : beica.

מכאן ואילך מחולקים כללי התעתיק לשנים: תעתיק מדויק ותעתיק מפושט. נאמר כבר עתה כי אין שום סתירה בין סימניהם. ההבדל ביניהם הוא רק בתחולת הסימון, כפי שיובהר להלן.

1. בתעתיק מדויק אין צורך לתעתק תנועות לא-פונמיות, כגון שווא ("נע"), פתח גנוב, תנועת עזר סגולית, אבל בתעתיק מפושט ניתן לתעתק אותם, ובכך להקל על הכותב-המתעתק, למשל (בתעתיק מפושט): kelabim, yeladim. tappua×, yeled, do`ar,

2. מכפל (דגש חזק) בתעתיק מדויק יש לתעתקו ברצף של שתי אותיות . בתעתיק מפושט ניתן לכתוב גם מכפל באות אחת, אבל לא באותיות ב, כ, פ. כאן אם המבטא קשה ולפני העיצור הזה באה תנועה – חובה לכתוב מכפל גם בתעתיק המפושט : tikkon לעומת tikon , dober, dibbur,. (ראו גם את הסעיף המתאים בכללי הקריאה.)

3. שני עיצורים זהים רצופים שאינם יוצרים מכפל – יש להוסיף ביניהם קו נומך ("_") כגון ×og_gim , כדי למנוע טעות : בלי זה ייראה כאן מכפל. (בנוסח המפושט משתמשים ב- e:

4. מילות השימוש הזעירות מ-, ש-, ה-, ו-, כ-, ל-, ב- - שבכתב העברי אין רווח בינן ובין המילה שאחריהן – מופרדות מן המילה שאחריהן במקף: ha-bayt, mi-¡am. (גם בנוסח המפושט).

5. א' בראש מילה – מותר לא לכתוב אותה (בתעתיק מדויק ראוי לכתבה)

6. החטפים: בנוסח המפושט ייכתב כל חטף באות המציינת את התנועה, halika, ×oda¡im, emunim. בתעתיק המדויק ראוי להתייחס את כל חטף כאל תנועה לא פונמית.

1. מבטא האותיות המסמנות עיצורים מותאם ככל האפשר למקובל בשפות רבות, וההשוואה לאלפבית העברי לפי הטבלה מדריכה אותנו.

2. שלוש האותיות b,k,p מייצגות כל אחת שני מבטאים. הן תבוטאנה במבטא הרפה שלהן כאשר

- האות נמצאת אחרי תנועה ואינה במכפל ¡uv] à [ ¡ub// /mibdaq/ à [mivdaq]

- כשהאות בסוף מילה (גם אם תיאורטית היא במכפל) /gabb/ à [gav] /lebb/ à [lev]

- כשהאות באה במקום ה-ל' במשקל פָּעַל בנטיית נסתרת ונסתרים בעבר וכן בצורות הבינוני ברבים של משקל זה

הערה: ארי אבנר הציע לאחר הישיבה להרשות סימון b k, ו- p במקרים כאלה

בקו מעליהן לסימן הריפוי b, k, p : ¡okbim, ya¡ba, hadpu, אבל harpu.

(* ראו נא בסוף המסמך הערה נוספת באשר להצעה זו.)

4. (לתעתיק המדויק): , × ,À h כשהן בסוף מילה ואין לפניהן a - תיווסף לפניהן a לא

5. (לתעתיק המדויק): מילים שאינן פעלים בעבר והן מסתיימות בשני עיצורים – נוספת אל

בין שני העיצורים תנועת e לא מוטעמת, אך אם אחד העיצורים הוא גרוני – התנועה הנוספת היא a ואם אחד מהם הוא y - התנועה הנוספת היא i .

6. שני עיצורים בתחילת מילה נוספת ביניהם תנועת e אם הצליליות של הראשון אינה נמוכה

7. ההטעמה ברוב המילים (כולל נטיותיהן) היא בהברה האחרונה, למעט פעלים בעלי סיומת-nu, -ti, -ta (וכן מילים שחלו עליהן חוקי הקריאה 4, 5).

תנאי בל יעבור של חוקי תעתיק טובים הוא שניתן יהיה לשחזר את המילים בכתב המקורי . ראוי לציין כי זו ההנחיה הראשונה במעלה לפי עקרונות התעתיק של ISO. בכתב המוצע כאן נשמרת תכונה זו במלואה.

אינני רוצה להלאות אתכם כאן ברישום של ששת החוקים לשחזור (פשוטים בתכלית, ומובנים מאליהם לקהל הזה). במקום זאת הבה אדגים קלט ופלטים של תוכנת מחשב. הקלט ניתן בכתב פונמי (אולם מטעמים טכניים הומרו האותיות בעלות הסימנים הדיאקריטיים בסימנים אחרים הנמצאים בכל מקלדת סטנדרטית).

הקלט הוא קטע מפסק דין של בית המשפט העליון, והוא הועתק מן המקור לכתב פונמי (לשם הקלה נכתב הקטע בתחליפים המצויים בקלידי המחשב במקום האותיות המיוחדות).

קטע זה הועבר דרך תוכנית מחשב, ההופכת טקסט פונמי לטקסט בכתב עברי רגיל, לא מנוקד:

למערערים אורכה של שישים יום ממועד קביעת המחיר

ולבסוף, אותו טקסט פונמי הועבר דרך תוכנית מחשב ההופכת טקסט פונמי לטקסט בכתב עברי מנוקד !

לְשַכְנֵע אֶת בֵּית הַמִּשְפָּט שֶדֶּרֶךְ זוֹ הִיא גַּם יְעִילָה

קֹדֶם לָכֵן הִסְבִּיר הַשּוֹפֵט הַמְּלֻמָּד, שֶהַדֶּרֶךְ

הַמֻּצַּעַת עַל יְדֵי הַמְּעַרְעֲרִים כְּאַלְטֶרְנָטִיבָה

לִמְכִירָה פֻּמְבִּית, הִיא, שֶחֶלְקוֹ שֶל פּוֹשֵט הָרֶגֶל

בַּמְּקַרְקְעִין הַמְּשֻתָּפִים יֵרָכֵש עַל יְדֵיהֶם.

הַשּוֹפֵט הַמְּלֻמָּד שֻכְנַע עַל יְדֵי הַמְּעַרְעֲרִים, שֶיְּהֵא יָעִיל וְצוֹדֵקיוֹתֵר בִּנְסִבּוֹת הָעִנְיָן

לְאַפְשֵר לָהֶם לִרְכּוֹש אֶת חֶלְקוֹ שֶל פּוֹשֵט הָרֶגֶל,

בְּלֹא שֶתֵּעָרֵךְ מְכִירָה פֻּמְבִית, וְקָבַע אֶת

הַדֶּרֶךְ בָּהּ יֻעְרַךְ הָרְכוּש, עַל מְנָת שֶהַמְּעַרְעֲרִים

יֵדְעוּ אֶת הַמְּחִיר שֶעֲלֵיהֶם לְשַלֵּם. נִתְּנָה

לַמְּעַרְעֲרִים אָרְכָּה שֶל שִשִּים יוֹם מִמּוֹעֵד קְבִיעַת הַמְּחִיר

לְתַשְלוּמוֹ, וּבֵית הַמִּשְפָּט פָּסַק, כִּי

"אִם תּוֹךְ שִשִּים יוֹם לֹא יְשַלְּמוּ כָּל הַנִּתְבָּעִים אֶת חֶלְקָםכָּאָמוּר לִידֵי הַתּוֹבֵע - יוּצָא הַנֶּכֶס לִמְכִירָה

הטקסטים האלה הובאו לכאן כדי להראות שחור על גבי לבן שבכתב הפונמי טמונה תכונת יכול השחזור המלא והמדויק.

סוף דבר, ההצעה הנוכחית באה לתמוך בכללים הקיימים שקבעה האקדמיה. אך מדע הבלשנות של ימינו עשוי להציע שכלולים אחדים לכללים הקיימים, שכן יש בידינו היום כלים טובים יותר כדי להגשים את תפקידנו. הגישה הפונמית העומדת ביסוד ההצעה מאפשרת לשמור על מבנה שפתנו בלא לוותר על שום פרט מהותי שלה. יתרונה של השיטה ניכר ביכולת השחזור המלא אל כל נוסח של כתב עברי מסורתי. גם הנוסח המפושט עשוי לשמש בסיס לשחזור נדרש. כמו כן אין שום סתירה בין התעתיק המדויק ובין התעתיק המפושט: לשניהם אותן האותיות ואותם סימני העזר. תכונות אלה עושות את ההצעה הנוכחית לבעלת יתרונות שלא ראוי כי נוותר עליהם.

אוסיף, ברשותכם כי האקדמיה מצווה לשמור על העברית המסורה לנו. אל לה ללכת שבי אחרי צרכי השעה, כביכול, כגון לעשות כווני חן כלפי תיירים דוברי אנגלית. שום עם המכבד את עצמו לא ישנה את מטבע הלשון שלו כדי "להקל" על אורחים ותיירים לבטא את המילים בשפתו. די שאזכיר כאן את נורווגיה, ששלטי הרחובות בעריה נושאים תמיד את המילה הנורווגית GATE. אך אף על פי שמילה זו נשמעת לאוזן יַאטֶה (מלעיל), וכל דובר אנגלית נכשל בה – לא יעלה שום נורווגי בדעתו להחליף את השלטים למשהו נוח יותר לאוזן האמריקאית. הוא הדין באיטליה (אכלת פעם GNOCHI ? ), בצרפת ובכל ארץ אחרת בעלת תרבות.

כללי התעתיק מכתב עברי לכתב לאטיני

על יסוד בירור הדברים בעל פה ועל יסוד התזכיר שהגשתי לכם בכתב, ולפי בקשת הנשיא, פרופ' משה בר-אשר, הנני מתכבד לסכם את הצעתי, וזאת כניסוח-הגהה של החלטת האקדמיה בעניין זה, כפי שנתפרסמה ב"זכרונות" ג-ד, תשט"ז-תשי"ז.

סוף סעיף ב):. . . אין תעתיק זה מתכוון אלא למסור את המבנה של המילה העברית המסורה בידינו . כללי הכתיבה הרשומים כאן נוספים אליהם כללי קריאה שיובאו בהמשך.

סעיף ד) במסגרת כללי התעתיק ניתנות דרכים ליתר פשטות, כפי שיימסר בתוך כל כלל במקומו.

הנמקות (לעיון בעת קבלת ההחלטות בלבד)	הערות	העיצורים
כדי לשחזר את המילה בכתיבה המקורי אין לוותר על שום אות	מסמנים כל א' הכתובה בתוך המילה, בין שהיא הגויה בין שהיא אם קריאה. בתעתיק הפשוט: אין מסמנים א' בראש המילה	א - `
כללי הקריאה ידריכו בבהירות את הקורא באשר למבטא הנכון	כל ב' מועתקת לאותה אות, בין שהיא דגושה בין שהיא רפויה. בפשוט: מותר להוסיף קו רפיון: b	בּ, ב - b
כנ"ל	כנ"ל	גּ, ג - g
כנ"ל	כנ"ל	דּ, ד - d
= החלטת האקדמיה	לא תסומן ה' שהיא אם קריאה ואינה הגויה: Ðara	ה - h
= החלטת האקדמיה	לא תסומן בסימן זה ו' שהיא אם קריאה: yosi, אלא וֹ = o, וּ= u	ו - w
=		ז - ז
~=נקודה מתחת לאות מסמנת עיזוז מבטא (ואילו קו מסמן ריפוי)	h ומתחתיה נקודה	ח - ×
גם בתעתיק הפשוט לא נוותר על האות המיוחדת. בכללי הקריאה יוסבר שמבטאו = t	t ומתחתיה נקודה	ט - ¬
=	לא תסומן בסימן זה י' שהיא אם קריאה: gil, אלא חיריק = i, צירה מלא = ei	י' - y
כללי הקריאה ידריכו בבהירות את הקורא באשר למבטא הנכון	כל כ' מועתקת לאותה אות, בין שהיא דגושה בין שהיא רפויה. בפשוט: מותר להוסיף קו רפיון: Â	כּ, כ - k
=		ל - l
=		מ,ם - m
=		נ, ן - n
=		ס - s
ואחת היא אם המתעתק הוא "אשכנזי" או "מזרחי"	מסמנים כל ע' בכל מקום במילה גם בתעתיק הפשוט	ע - ¿
	כל פ' מועתקת לאותה אות, בין שהיא דגושה בין שהיא רפויה. בפשוט: מותר להוסיף קו רפיון: Ã	פּ, פ - p
כאן סטינו מן ההחלטה: יש אות פנויה, מקובלת למדי כ-צ. וחבל להוסיף סימן דיאקריטי		צ,ץ - c
=		ק' - q
=		ר' - r
כדי לשמור על מבנה העברית אין לתעתק פונמה אחת בשתי אותיות		ש' - ¡
=		שֹ - Ð
		תּ, ת - t

1) את הדגש החזק מסמנים ע"י הכפלת האות. בפשוט מותר לכתוב באות אחת, אבל מכפלים של

ב' כ' ופ' יש לכתוב בשתי אותיות רצופות (ראו בהמשך בכללי הקריאה)

2) כל התנועות – קצרות וארוכות כאחד – מתועתקות בחמש האותיות הבאות: a,e,i,o,u . צירה מלא מתועתקת בצירוף ei, וראו את ההערות בטבלת העיצורים, באותיות ו' וי'.

(א) תנועה סגולית, היינו התנועה האחרונה בשמות הסגוליים, זו הנשמטת בנטייה ואינה אלא תוספת היגויית למבנה המילה– ראוי להשמיטה, אולם בתעתיק הפשוט מתעתקים אותה.

(ב) פתח גנוב אינו טעון תעתיק, אבל בתעתיק הפשוט ניתן לכתבו ב- a.

(ג) חטפים מותר לכתוב בסימן התנועה המתאימה, ורק בענייני דקדוק ראוי לוותר על סימון

זה. כאן התעתיק מכוון מלכתחילה לפי תפיסת ה"פשוט".

כללי הקריאה

(א) האות נמצאת אחרי תנועה ואינה במכפל, כגון sub/ à [suv]/

(ב) האות נמצאת אחרי עיצור שהוא בראש הברה, כגון,

2. כל מכפל עיצורים יבוטא כעיצור יחיד, כגון /sabbal/ à [sabal]

3. h, ×, ¿ כשהם בסוף מילה ואין לפניהם תנועת a – תיווסף לפניהם תנועת a לא מוטעמת,

(כאמור לעיל, בתעתיק הפשוט מסמנים גם פתח גנוב.)

4. מילים שאינן פעלים בעבר, המסתיימות בשני עיצורים - נוספת בין שני העיצורים תנועה לא מוטעמת כדלקמן:

אם אחד משני העיצורים האחרונים הוא גרוני - נוספת תנועת a , כגון /doÀr/ à [doÀar]

אם אחד מהם הוא y - נוספת תנועת i , כגון /tay¡/ à [tayi¡]

אם שני העיצורים אינם שייכים לנ"ל - נוספת תנועת e , כגון /yeld/ à [yeled]

(תנועה סגולית אינה ראויה לסימון בתעתיק, אלא אם כן זהו התעתיק הפשוט, כאמור לעיל)

(*) בתשובה להערתו הנכונה של ד"ר מרדכי מישור על כשל של הרפּוּ לעומת שרפו (ראו גם בגוף התזכיר, בכללי הקריאה מפורטים שם וההערה הנוספת) אעיר שבבדיקה מצאתי מספר מצומצם ביותר של כשלים כאלה לכלל זה, וניתן להביאם ברשימה קצרה של "יוצאים מן הכלל". היתרון בסימון בכ"פ באותה אות (כמו בכתבנו הרגיל) בולט בעליל: לא נפרק כל אחת מהן לשתי פונמות נפרדות, מה שעשוי לחולל מהפכה וקרע בעברית לדורותיה.

תעתיק העיצורים

כללי התעתיק מכתב עברי לכתב לאטיני

בתעתיק הפשוט: אין מסמנים א' בראש המילה

גם בתעתיק הפשוט

כללי הקריאה