להינתק מהעם היהודי
העם דורש צדק חברתי
התביעה המהדהדת "העם דורש צדק חברתי"
אין לה כל קשר אל "העם היהודי". תביעה זו הגדירה בלי משים מיהו העם
הישראלי: אזרחי ישראל בלבד, כולם, ולא רק היהודים שבה. אין לדעת עד כמה תצליח תנועת
המחאה, אבל היא כבר הצליחה להגדיר בבהירות את הלאומיות הישראלית החדשה.
רק אזרחי מדינה הם
לאום-המדינה
כנגד התפיסה הלאומית של המקופחים
בחברה הישראלית, ממשלת ישראל עדיין מביאה בחשבון את היהודים אזרחי מדינות שונות
בעולם. היא שוגה בסיסמות הישנות על "העם היהודי", ותובעת שישראל תוכר כ"מדינת
הלאום של העם היהודי". אין יסוד לתביעה זו, לא מטעם הישראלים, אבל גם לא מטעם
"העם היהודי". בכל המדינות שיש בהן אזרחים יהודים, חשוב ליהודים אלה
להיות ולהיראות אזרחים נאמנים ושווים לשאר האזרחים במדינה שהם חיים בה. הם יהודים
רק במובן אחד: הם חברים או משתייכים לקהילה דתית מסוימת, ואין זה נוגע להיותם בני
לאום המדינה, המשותף לכל האזרחים. לולא הייתה זו האמת, היו יהודים אלה כבר מזמן נוהרים
לישראל, המעניקה להם קליטה רחבת לב ששום מדינה אינה נותנת.
הניתוק של אבותינו בארץ מ"העם
היהודי" התחיל לפני מאה ועשרים שנה. תחיית הדיבור העברי שהחלה אז הייתה מרידה
ב"עם היהודי", באמונותיו ובאורח חייו. כוונת מחיי הלשון הייתה להקים
"עם ככל העמים" והיא ניכרת בשאיפתם לעבודת אדמה, להתיישבות על הקרקע, למלאכת
כפיים, להחזקת נשק, לארגוני מחתרת. היא ניכרת גם בבוז שהם רחשו למקצועות המקובלים
על היהודים בארצות מושבם.
ההתחייבויות שבמגילת העצמאות הן ביטוי נאמן לתפיסת ישראל בתור "עם ככל העמים", הכולל את כל יושבי הארץ, יהודים ולא יהודים כאחד. עם ללא סניפים, ולא עוד איזו קהילה יהודית שכמוה יש בכל העולם.
החלוצים
מחיי הלשון חלמו על לאומיות חילונית. בן
יהודה קיווה שהיישוב הישן יצטרף להקמת הלאומיות חדשה. אבל היישוב הישן רדף אותו ואף
מסר אותו לשלטונות. היישוב הישן, הדבק בדת היהודית, היה אויב הלאומיות החדשה. כשהגיעו לארץ צעירים יהודים כ"חלוצים"
המורדים בדת, גם הם שאפו להקים חברת לאום על בסיס הארץ והשפה וכלל לא על בסיס הדת.
חברה לאומית אין לה סניפים. היא איננה קהילה ולא חלק ממערכת קהילות מפוזרות בעולם.
כבר בעקרונותיהם של ראשוני הציונים היה ברור כי יהודי שלא בא להיות חלק מן החברה החדשה בישראל אינו יכול להיות קשור אליה בקשרי לאום. החברה החדשה של הרצל היא של יושבי הארץ בלבד. בין חבריה יש גם ערבים תושבי הארץ, וגם גרמני נוצרי, שהתגלגל והגיע לכאן.
יש משמעות לעצם השם "חלוצים".
מאחורי חלוצים יש תפיסה של "מחנה". הם חשבו שהיהודים שעדיין לא הגיעו לארץ
משתוקקים להצטרף למרידה בהוויה היהודית ולתפיסת הלאום החדש. היהודים ש"לפי
שעה" נמצאים בארצותיהם היו בעיניהם המחנה שיבוא אחרי החלוץ. אבל כבר כמה
עשרות שנים ניכר שתקוה זו התבדתה.
משל הטרמפיסט
ומה קרה מאז? - כאשר ארגונים דתיים התקבלו
להסתדרות הציונית, הם החלו לטעון שהתחייה איננה מהפכה. געגועים לארץ הקודש נתפרשו אצלם
כאילו זאת הציונות. אבל עלייה לארץ קודש איננה שיבה למולדת ולא הקמת לאום. הנה
לנגד עינינו עולים חסידי ברסלב לעיר הקודש שלהם, אומן באוקראינה, ועלייתם זו איננה
נחשבת "שיבה למולדת".
הציבור החילוני הגדול האזין בנימוס
לתעמולת הקהילה היהודית, הדתית, ונתן לה מקום בחיי הציבור. בחיים המעוצבים על ידי
הציונות הזאת התחזקו ארגוני המימסד הדתי עד שהגיעו היום לשליטה מקיפה בחיינו, בראש
וראשונה בשליטה על החינוך הממלכתי, אבל בד בבד גם בחקיקה ובמאבק על קביעת החיים
הציבוריים בכלל. בתי הספר ומשרד ההסברה מקבעים את הדעה כאילו התחייה לא הייתה כלל
מהפכה, וכאילו אין אנו אלא המשך פשוט של הדת היהודית. כאילו המהפכה העברית כלל לא
מרדה ביהדות.
לנגד עינינו הפכה ישראל לקהילה יהודית
המכוונת את חיי המדינה על פי עקרונות הדת היהודית, נותנת זכויות יתר לשומרי מצוות,
ומסירה מהם חובות לאומיים, כאילו יש להם איזה יתרון לעומת הישראלים האחרים. גם חוקי
הפרדה בין האזרחים נחקקו במדינה הישראלית - כדי שהיהודים "לא יתערבו
בגויים". ישראל היום איננה "עם ככל העמים", אלא קהילה יהודית שהשתלטה
על הארץ והיא מסתגרת מכל מי שאינו יהודי, לא בתוכה ולא בשכנותה.
כדי להחזיר את ישראל למהלך נורמלי של
עם ככל העמים, עלינו להינתק בתודעתנו ובמעשינו מן הרעיון שישראל היא חלק מגוף בינלאומי
חסר מעמד חוקי הנקרא "עם יהודי". בלי ניתוק רעיוני ותודעתי כזה ישראל לא תגיע לשוויון
בתוכה, לא לשלום עם סביבותיה, וגם המאבק של תנועת המחאה על שינוי תנאי החיים
בישראל לא יוכל להצליח.
