מחאת האוהלים

תנאי ראשון להצלחה

עוזי אורנן

מחאת הישראלים הצעירים לשינוי תנאי החיים בארץ הולכת ומתפשטת. נשמעות כמה טענות על הקשיים להשיג את המטרה. הטענה הראשונה היא כי אין כסף לדיור ציבורי מאחר שמושקע הון תועפות בהתנחלויות, טענה אחרת היא שהקשר בין עתירי הממון לפוליטיקאים מעשיר את העשירים ומרושש את כולנו, וטענה ניצחת מושמעת: מכיוון שאין שלום חייבים להשקיע סכומים אדירים בהכנות למלחמה. השגת השלום היא אפוא מפתח להצלחת המחאה.

עם ככל העמים או קהילה יהודית נוספת?

מכשול עיקרי לשיחות על שלום הוא שישראל איננה מציגה עצמה כמדינת הלאום הישראלי. אלא לכאורה היא כוללת גם יהודים מכל קצות העולם. ממשלה ישראלית אמיתית חייבת לדבר בשם הישראלים, ולא כביכול בשמם ו"למענם" של יהודים שאינם איתנו. במילים פשוטות: ישראל איננה "מדינת הלאום של העם היהודי" אלא מדינת הלאום הישראלי.

זו הייתה מלכתחילה תפיסתם של האנשים שחוללו את התחייה. תחיית הדיבור העברי הייתה סימן ההיכר הבולט למהפכה בתפיסת העולם. כוונת מחיי הלשון הייתה להקים "עם ככל העמים" ניכרת בבירור בשאיפה להתיישבות, לעבודת אדמה, לקרקע, לנשק, להקמת ארגונים, ונגד העיסוק במקצועות המקובלים על היהודים בארצות מושבם.

החלוצים

בן יהודה חלם על לאומיות חילונית. לאיתמר בנו אמר: "בשני דברים לא הרהבתי לנגוע לרעה – בַּמִילָה ובכתב". בני היישוב הישן בירושלים, שהיו קהילה יהודית מובהקת, רדפו אותו ואף מסרו אותו לשלטונות. הקהילה היהודית הייתה אויבת הלאומיות החדשה. כשהגיעו לארץ צעירים יהודים כ"חלוצים" התגברה החילונות, כי גם החלוצים שאפו להקים חברת לאום על בסיס הארץ והשפה וכלל לא על בסיס הדת. חברה לאומית אין לה סניפים. היא איננה קהילה ולא חלק ממערכת קהילות מפוזרות בעולם.

אמונתו של הרצל

רעיון זה כלול גם בבשורה של הרצל: יהודי שלא בא להיות חלק מן החברה החדשה בישראל אינו יכול להיות קשור אליה בקשרי לאום. החברה החדשה היא של יושבי הארץ בלבד והיא דמוקרטיה במיטבה. בין חבריה יש גם ערבים תושבי הארץ, וגם גרמני נוצרי, שאיש אינו שואל אותו מה פתאום גוי כמוהו רוצה להצטרף כחבר, גם לא מבקשים ממנו להתגייר.

יש משמעות לשם "חלוצים". הם האמינו שמאחוריהם יש "מחנה". הם חשבו שהיהודים שעדיין לא הגיעו לארץ משתוקקים להצטרף לתפיסת הלאום החדש. היהודים ש"לפי שעה" נמצאים בארצותיהם היו בעיניהם המחנה שיבוא אחרי החלוץ. ההתחייבויות שבמגילת העצמאות הן ביטוי נאמן לתפיסת ישראל בתור "עם ככל העמים".

משל הטרמפיסט

ומה קרה מאז? - כאשר התקבלו ארגונים דתיים להסתדרות הציונית, הם החלו לטעון שהתחייה איננה מהפכה. געגועים לארץ הקודש נתפרשו כאילו זאת הציונות. הציבור החילוני הגדול האזין בנימוס לתעמולת הקהילה ונתן לה מקום בחיי הציבור. בחיים המעוצבים על ידי הציונות הזאת התחזקו ארגונים אלה עד שעמדותיהם הגיעו לשליטה מקיפה בחיינו היום. החינוך בבתי הספר ומטעם משרד ההסברה מקבע את הדעה כאילו התחייה לא הייתה כלל מהפכה… כאילו אין אנו אלא המשך פשוט של הדת היהודית. כאילו המהפכה העברית כלל לא מרדה ביהדות.

בישראל קמה קהילה יהודית המכוונת את חיי המדינה על פי עקרונות היהדות, והעיקר שהיהודים "לא יתערבו בגויים". נחקקו חוקי הפרדה בין האזרחים, וישראל היום בכלל איננה "עם ככל העמים", אלא קהילה יהודית שהשתלטה על הארץ והיא מסתגרת מכל מי שאינו יהודי, לא בתוכה ולא בשכנותה. אם המושגים המקובלים על "עם יהודי" לא ישתנו באופן יסודי, ישראל לא תגיע לשלום והמאבק על שינוי תנאי החיים בישראל לא יוכל להצליח.