זכות השיבה
זכות השיבה לצאצאי הפליטים הפלשתינאים היא נושא חוזר ועולה. עם כל הכאב ועם כל הרגישות שיש לגלות כלפיה, השאלה ראויה לדיון גלוי.
העולם במאה העשרים היה מלא פליטים. מלחמות שונות הבריחו מארצותיהם מיליוני אנשים. ב- 1922/23 נמלטו כמיליון וחצי יוונים מתורכיה, וכמיליון תורכים לתורכיה. בתום מלחמת העולם השנייה נהפכו לפליטים 15 מיליון הודים. דורות רבים ישבו כולם לבטח על אדמתם אבל הם נעקרו מאדמתם ומצאו עצמם באזורים זרים. במקומותיהם החדשים הם התאקלמו והחלו חיים חדשים. פליטים מוסלמים נהפכו בפקיסטן לאישים מרכזיים, כמו הנשיא פֶרוֵז מושַרף שנולד בהודו, שנהייתה ארץ אויב בשבילו.
ב- 1971 חוותה בנגלדש מעשי אכזריות והשמדת המונים מצד הצבא הפקיסטני, ועוד 10 מיליון פליטים מצאו מקלט בהודו.
בתום מלחמת העולם השנייה גורשו או נמלטו גם 16 מיליון גרמנים אתניים מארצות שבהן ישבו דורות רבים. פולנים וצ'כים הועברו בצו השלטונות אל בתים שישבו בהם לפני כן גרמנים, ונהפכו לבעלי הבתים ובעלי הרכוש הרב שמצאו בבתים.
בכל המדינות שהגיעו אליהן הפליטים הם נהפכו לתושבי קבע. המדינות ראו מחובתם האנושית לקלוט אותם בחברה הקיימת. בני הדור השני והשלישי של הפליטים נהיו לאזרחים מועילים וחרוצים בארצות שהגיעו אליהן. המעמד "פליט" לא עבר בירושה. צאצאי הפליטים נהפכו לאזרחים, על כל התפקידים, החובות והזכויות שיש לאזרח במדינתו.
נזכיר את האשורים מעיראק, שרבים מהם נמלטו מעיראק ב- 1933. כשזכתה עיראק בעצמאות נערך בשבוע הראשון הרג המוני בכפרים האשוריים. כ- 180,000 איש נטבחו תוך ימים אחדים, ומי שיכול נמלט. סוריה קלטה את רוב הפליטים, שהתאקלמו בארץ החדשה. איש לא דרש את שובם לעיראק.
אבל תהליך רגיל זה אינו חל על הפליטים הפלשתינאים. מדוע? הסיבה נעוצה באידיאולוגיה שהנחתה את מנהיגי המדינות שאליהן הגיעו הפליטים מפלשתינה.
האידיאולוגיה הזאת קבעה [שאין מקום לקיומן הנוכחי, הנפרד, של] המדינות הערביות, ויש לאחדן לשלטון יחיד. [לא טובת בני האדם מעניינת אידיאולוגיה זאת, אלא השקפה הקוראת לחזרה היסטורית ריאקציונרית.] בתולדות העמים אידיאולוגיה של "איחוד" היא כסות עיניים לאימפריאליזם של גוף המשתלט על זולתו. "איחוד" כזה פוגע והורס את החוקים והמנהגים של בני המקום. נוצר גוף גבוה ורחוק, "אח גדול" המחליט במקום האזרחים מה טוב להם. זכרו את ברית המועצות, מפלצת של מדינה ענקית שחיי האזרח היו מוכתבים בה על ידי גישה אחת, אכזרית, מלמעלה, מבלי להתחשב ברצונותיו ובנטיותיו של האדם הקטן.
אידיאולוגיה אחרת ניכרת בסקנדינביה. אזרחי מדינות סקנדינביה קרובים זה לזה ברוח, בנימוסים ובסגנון החיים, אבל אין הם שואפים כלל להתאחד וליהפך למדינה אחת. גם מנהיגיהן של המדינות הללו אינם שואפים להיהפך למדינה סקנדינבית אחת. [זה לא יהיה לטובת שום אזרח. בקלות יכלה לקום תנועת "איחוד סקנדינביה" ריאקציונרית שהרפתקן פוליטי שואף שלטון היה עומד בראשה. עמי סקדינביה החופשיים היו כולם מפסידים, תרבותם הייתה ניזקת, והתפתחותם הייתה נעצרת. אבל שום תנועה "סקנדינבית" לא קמה.]
המדינות הערביות שאליהן הגיעו פליטי פלשתין לא הושיטו להם יד אנוש תומכת כמו שעשתה כל מדינה בעולם. הן כלאו את הפליטים במחנות נפרדים. אידיאולוגית ה"איחוד" הביאה שימוש ציני בפליטים כ"בשר תותחים" שיוקרב במלחמה להחרבת ישראל, מה שבא לידי ביטוי במטבע הלשון "האיחוד הערבי יביא לשחרור פלסטין ושחרור פלסטין יביא לאיחוד" (אלוחדה אלערביה תאדי אלא תחריר פלסטין ותחריר פלסטין יאדי אלא אלוחדה).
גם ישראל לא עשתה מאומה לתיקון שיטת המחנות המקוללת. כאשר הגיעה ב- 1967 אל הגדה המערבית צריכה הייתה לפרק אותם ולהציע ליושביהם חיים חדשים של חופש ויצירה על אדמות מדינה. אבל ישראל הותירה את מחנות הפליטים כמו שהיו, כי היא מייסדת את מדיניותה על עקרונות אתניים, וראש דאגותיה – ליהודים.
מן הסקירה הכואבת הזאת עולה מסקנה ברורה: סיבות שונות טלטלו המונים בעולם לארצות שלא ראון אבותיהם, אבל ישיבה באותה ארץ מביאה את היושבים בה לידי צורך בחיים משותפים. בעולם לא הייתה "שיבה" של פליטים לארצות שמהן באו אבותיהם. כל אידיאולוגיה של "שיבה" היא כסות עינים למטרות אחרות. יש לבטל עקרון זה כלפי כל בני האדם, בכל המדינות, כולל ישראל.
המאמר התפרסם 23.3.07 ב- א-סינארה עמ' 71.
בסוף המאמר נתפרסמה הערת המערכת, המעירה שהמאמר התפרסם על יסוד חופש הבעת הדעה, ואינו משקף את דעת המערכת. אל-סינארה (الصنارة) הוא שבועון בערבית היוצא בנצרת. מיסדו ועורכו הראשון הוא לוטפי משעור המנוח. את העיתון עורכת כעת אלמנתו פידה משעור.
קטע זה לא תורגם
